התקיפה באיראן בראי תורת המשחקים
הדיון בשאלה האם נכון או לא לתקוף את איראן (“הפצצה או פצצה”) שולט בימים האחרונים בשיח הציבורי. מצד אחד, אין לי עניין להצטרף לוויכוח, וגם לו רציתי, אין בידי את כל המידע הדרוש. מצד שני, מאחר ומדובר בתהליך מורכב למדי של קבלת החלטות, יש מקום לסקור אותו, ואף ללמוד ממנו.
הדרך בה בחרתי היא לנתח את כדאיות התקיפה האפשרית מזווית הראיה של תורת המשחקים. הפוסט יצא קצת ארוך, אני מקווה שתחזיקו מעמד עד הסוף (תרתי משמע…).
בתוך כך, יש לי מספר הנחות בהם אני מתכוון להשתמש:
יש לישראל דרך להנחית מכה משמעותית על איראן.
יש לאיראן יכולת להכאיב לישראל גם אם תותקף ראשונה
יש לישראל יכולת אטומית (אני מסתמך כאן על עיתונאים שמצטטים מקורות זרים, כי לי אין מושג בנושא)
הדיון נשאר ברמה של “כדאיות” על פי תורת המשחקים. כלומר אני משאיר את המוסר בצד. זה לא יהיה קל, אבל הכרחי. את המוסר ניתן לצרף אחר-כך.
שתי הנחות נוספות מתחום קבלת ההחלטות:
ברור כי דרך ההחלטה כאן היא על פי מחיר ההפסד. אין כאן רווח באף אחת מההחלטות. אפשר רק להגיע להפסד נמוך יותר.
ברור כי ההחלטה מורכבת יותר מטבלה של 2X2 כפי שהשתמשנו בדוגמאות העבר, ובנוסף נכנס מימד של ניתוח הסתברות לפעולה או למאורע, ניתוח שממנו השתדלתי להתחמק בכל הניתוחים הקודמים שלי.
מצוידים בהנחות אלו, הבה נתחיל את הניתוח:
ברור כי איראן יכולה לתקוף את ישראל – תקיפה קונבנציונאלית שתגרום לישראל נזק רב – כבר היום, אך אינה עושה זאת. מדוע? יש לכך הרבה תשובות אפשריות: היא לא יכולה כרגע להשמיד את ישראל ולכן מחכה לפיתוח פצצה אטומית; המחיר יהיה גדול מידי עבורה; אין לה ממש אינטרס ועוד. אני רוצה להציע תשובה אחרת: אין לה “זכות”.
הביטוי “זכות” הוא ילדותי במקצת, אבל מסתבר שמאד משמעותי גם ביחסים בין מדינות. כדי שמדינה “תרשה לעצמה” לתקוף מדינה אחרת, היא צריכה סיבה טובה שתצדיק את המעשה. ראשית, ההצדקה חיונית כלפי פנים, מאחר וגם התוקף משלם מחיר, ושנית ההצדקה חשובה אף יותר כלפי חוץ, מאחר והעולם עלול שלא לראות בתקיפה צעד לגיטימי, ולהגיב בחומרה. לדוגמא, תגובת העולם נגד עיראק במלחמת המפרץ הראשונה (עיראק כבשה את כווית ללא התגרות). תגובה הפוכה: תמיכת העולם בצורה שקטה בישראל במלחמת לבנון השנייה, מאחר והעולם “חשב” שלישראל יש “זכות” להגיב.
חשוב לדעת כי תאריך התפוגה של “זכות” יכול להיות ארוך למדי. מעבר לסיבות הטקטיות שהביאו את עיראק לטווח את ישראל במלחמת המפרץ הראשונה, הסיבה העיקרית שנתנה לתקיפה לגיטימציה (בעיני עיראק) היא ה”זכות” ש”הוענקה” להם עשר שנים קודם לכן בעת תקיפת הכור העיראקי.
בתורת המשחקים הביטוי “זכות” מהווה תמריץ גדול מאד לפעולה, גם אם לא מוביל לפעולה בפועל. לכאורה, אפשר לומר כי כל צד יכול לטעון ל”זכות” באופן שרירותי וחד צדדי, ובאותה נשימה לטעון לחוסר הלגיטימציה של “זכותו” של היריב. באופן מפתיע, זה כמעט ולא קורה. בדרך-כלל, יש מעיין הסכמה שבשתיקה למי יש “זכות” ולמי לא. לכן, כשחקן, כדאי לי מאד להיות במצב שיש לי “זכות” וכדאי מאד לא להגיע למצב שיש לשחקן היריב “זכות”.
יש לכך יוצא מן הכלל אחד: אם אני מסוגל בזמן קצר מאד להוציא את שחקן היריב מהמשחק, השאלה האם ולמי יש או אין זכות, אינה רלוונטית יותר. כלומר, אם לאיראן יש יכולת אטומית והיא משמידה את ישראל. השאלה האם יש או אין לה “זכות” אינה רלוונטית יותר. המשחק נגמר (תרתי משמע).
ברור כי מדינה יכולה לפעול גם ללא “זכות”, אך יש לך מחיר, בדרך-כלל גבוה בהרבה מאשר פעולה במסגרת ה”זכות”.
לגבי היחסים בין איראן לישראל, מוזר עד כמה שזה נשמע, ה”זכות” נשמרת: פעולות טרור המתבצעות על ידי איראן באופן ישיר או באמצעות החמאס והחיזבאללה אינן נתפסות כ”זכות” של ישראל לתקוף את איראן. מצד שני, תולעי מחשבים וחיסולים של מדענים לא נתפסים על ידי איראן כ”זכות” לתקוף את ישראל. התגובות משני הצדדים מדודות ובפרופורציה (שוב, המילה “פרופורציה” היא דרך אכזרית לתאר מצב בו נהרגים בני אדם. אבל מבחינת תורת המשחקים – הכללים נשמרים).
מניתוח התגובות בישראל ובעולם, עולה שלישראל יש “זכות” לתקיפה באיראן. השאלה היחידה העולה היא רק האם זה הדבר הנכון לעשותו. במקביל, ניתוח התגובות באיראן ובעולם עולה שלאיראן אין כרגע “זכות” לתקוף באופן ישיר את ישראל. יותר מכך, במידה ולאיראן תהיה יכולת גרעינית, ה”זכות” שלה לתקיפה תלך ותתרחק. וזאת אגב, אחת מהסיבות לעמימות הגרעינית הישראלית.
כלומר, מבחינת תורת המשחקים, איראן גרעינית מרחיקה(!) את הסיכוי של מלחמה. אלא אם תהיה לאיראן היכולת להשמיד את ישראל לחלוטין. במילים אחרות, ועד כמה שזה נשמע אכזרי, אם איראן תפגע בישראל בצורה קשה אך ישראל תשרוד, איראן צפויה לקבל תגובה קשה מאד מהעולם (ואני לא מתכוון לסנקציות). אולם, אם ישראל תושמד, רוב הסיכוי שהעולם לא יעשה דבר.
מצד שני, ברור כי תקיפה של ישראל את מתקני הגרעין האיראניים תעניק לאיראן “זכות” לתקוף את ישראל.
ומה בדבר קבלת החלטות? אתם שואלים… ובכן, הנה אנחנו מגיעים לכך:
בהנחה כי תקיפה ישראלית תשמיד את מתקני הגרעין האיראניים למספר שנים לפחות, עומדות בפני ישראל שתי אפשרויות: לתקוף או לא. כאמור, אין כאן רווח אלא רק הפסד, ולכן נשאל היכן ההפסד יותר גדול. על מנת למדוד את “גודל” ההפסד נשתמש בתוחלת: הסיכוי שאיראן תתקוף חזרה כפול הנזק שיגרם לישראל.
בתקיפה, התגובה האיראנית היא כמעט ודאית, אך קונבנציונאלית, גם אם כואבת מאד. אם לא נתקוף, כנראה שאיראן תהפוך גרעינית (בהנחה שארה”ב לא תעצור אותה), אך הסיכוי שאיראן תתקוף את ישראל נמוך מאד. יחד עם זאת, מאחר והנזק הוא כה גדול, מבחינת תוחלת, ההפסד באיראן גרעינית יותר גדול, מה שמוביל להחלטה לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים.
כלומר, על פי תהליך קבלת החלטות “פשוט” ישראל צריכה לתקוף את איראן.
עד כאן ניתוח פשטני המתנהל גם בשיח הציבורי.
אבל הניתוח לעיל אינו כולל אלמנטים מתורת המשחקים. לדוגמא, מה יקרה אם איראן תחליט שלא לתקוף בחזרה. או לתקוף בצורה מינורית על מנת לשמור על כבודה ועל “זכותה”. במילים אחרות, איראן יכולה עם או בלי לתקוף בחזרה את ישראל להתלונן על התוקפנות הישראלית, ולטעון כי תגובת ישראל להצהרותיה המילוליות שכל יעודן פוליטיקה פנימית, היא בריונות אופיינית ומיותרת.
המשמעות היא העברת ה”זכות” לתקיפה מישראל לאיראן. כמה זמן אחר-כך ייקח לאיראן לשוב ולבנות פצצה? חמש? עשר שנים? כבר ראינו שהזכות נשמרת. האם תהיה לישראל הזכות לשוב ולתקוף? כלל לא בטוח. האם תהיה לאיראן הזכות לתקוף את ישראל? בוודאי. ויכול להיות שגם תהיה להם פצצה. אם במצב היום הסיכוי שאיראן תשתמש בפצצה אטומית נגד ישראל נמוך, במצב המתואר הסיכוי גבוה בהרבה.
רגע, אז מה קורה כאן?
המשמעות היא שישראל לא יכולה לבצע תקיפה אחת באיראן. אם היא מבצעת תקיפה אחת, היא חייבת להמשיך ולוודא שאיראן לא תהיה גרעינית לעולם, בין אם יש לישראל “זכות” ובין אם לאו. כמו לקחת אנטיביוטיקה: אי אפשר להפסיק באמצע כי אז מקבלים חיידק עמיד לאנטיביוטיקה. ובמקרה שלנו, מדובר על לקחת אנטיביוטיקה כל החיים. המחיר של זה יהיה כמובן גבוה מאד.
בואו נעשה רגע סדר בחלק האחרון:
בהנחה שישראל תתקוף את איראן, אם איראן תתקוף חזרה בעוצמה, אנחנו נהיה במצב הכי טוב. עד כמה שזה נשמע נורא (כי יהיו בארץ מאות אם לא אלפי הרוגים). מבחינת תורת המשחקים, זה מצב בו ההפסד שלנו מינימאלי.
הבעיה היא שהאיראנים לא טיפשים, וגם הם עושים את אותו החשבון. מבחינת איראן, הדבר הנכון יהיה לא להגיב בחזרה. מבחינת ישראל מדובר במצב הכי מסוכן, כי אחרי מספר שנים נחזור למצב היום כאשר לנו אין “זכות” לתקוף ולאיראנים יש. עם כל הכבוד לישראל, בלי “זכות” לא נקבל אור ירוק מארה”ב, ולכן איראן תגיע לפצצה. מבחינת חישוב תוחלת: הסיכוי לשימוש בפצצה כפול הנזק שיכול להיגרם מדובר בהפסד הכי גדול לישראל.
המסקנה על פי תורת המשחקים היא אם כן, שאסור לישראל לתקוף את איראן.
… אלא אם…ישראל תבצע תקיפה אחת שתוציא את איראן ואת משמעות ה”זכות” מהמשחק. היזכרו בבקשה שאנחנו דנים באפשרויות על פי תורת המשחקים ולא על פי תורת המוסר. את הפסקה הבאה אני כותב כשידיי רועדות… אתם פשוט לא רואים זאת כי אני מקליד במחשב… ישראל יכולה לתקוף את איראן בצורה גרעינית, ולהוציא אותה מהמשחק. אין צורך בתקיפה מסובכת, ולא בתקיפות משנה. זבנג וגמרנו. על פי תורת המשחקים, זה הדבר הנכון לעשות. הדבר יגרום למרוץ חימוש גרעיני במזה”ת אך גם ישמש כהרתעה לזכותנו. בקיצור מושלם. או, במילים אחרות, מזל שהחיים שלנו לא מנוהלים על ידי תורת המשחקים.
ו… אם כבר אז כבר… הדרך המושלמת לתקיפה גרעינית תהיה על ידי האשמת האיראנים בכך. למה הכוונה? אנא היזכרו מה ישראל תוקפת. נכון, מתקנים, שאנחנו טוענים שמשמשים לייצור נשק גרעני. אפשר לתקוף אותם גרעינית, אבל לטעון שאנחנו תקפנו קונבנציונאלית, ושהמתקנים עצמם התפוצצו גרעינית. ברור כי אף אחד לא יקנה זאת, אבל אנחנו יכולים להתעקש. סה”כ כל מה שדרוש לרמה כזאת של תחכום ומניפולציה הוא מישהו עם מוח אנליטי במשרד הביטחון.
ובכן, אם נחזור רגע למציאות ונתייחס ברצינות לשתי הפסקאות האחרונות, ברור כי ישראל לא יכולה לתקוף גרעינית את איראן מאחר והעם בישראל לא תומך בכך, ולא ייתן לממשלה לעשות כן.
אז מה השורה התחתונה?
לסיכום, על פי תורת המשחקים, החלטה על תקיפת איראן מביאה את ישראל למצב בו היא תפסיד יותר: או שתספוג מכה קונבנציונאלית, או שתקבל איראן גרעינית ותאבת נקם (והדבר תלוי באיראן). מאחר ואין רווח בהחלטה, ההחלטה צריכה להתקבל על פי ההפסד הנמוך יותר. המסקנה: אסור לישראל לתקוף את איראן.
האמת, שהמסקנה די צפויה. בתורת המשחקים, באופן כללי: מי שמוכן ליותר מנצח. כלומר, אם איראן מוכנה להשמיד את ישראל, אבל ישראל לא מוכנה להשמיד את איראן, אזי בשורה התחתונה איראן תצא וידה על העליונה.
מה שמבאס יותר מהמסקנה לעיל, היא ההכרה שהאיראנים לא מטומטמים והם יודעים לעשות את הניתוח הזה בעצמם. הדבר מסביר מדוע הם ממשיכים למרות כל הלחץ עליהם.
ולסיום שתי נקודות אור:
הראשונה היא שאם האיראנים יודעים לעשות את הניתוח הזה, אז הם כנראה רציונאליים. ואז, גם אם תהיה להם פצצה, הם כנראה לא ישתמשו בה.
השנייה היא שלתורת המשחקים יש גם כללים למאזן הרתעה. על אפשרות המכה השנייה מדברים רבות. בתורת המשחקים מדובר על תגובה אוטומטית של מכה שנייה. חשוב שהתגובה תהיה אוטומטית כדי להבטיח את אפקט ההרתעה. הדבר אולי לא מנחם יותר מדי, אבל בשורה התחתונה העולם כולו עמד במצב זה מספר עשרות שנים, ושרד אותו.
ואולי בכלל כל הדיבורים על תקיפה באיראן הם משקל נגד לקריאות באיראן להשמדת מדינת ישראל. נקווה שהכל יישאר כהצהרות בלבד.
